Eirouvine
Daf 29a
משנה: הָיוּ שְׁנַיִם מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה לְתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ. הָיוּ שְׁלשָׁה וְהָאֶמְצָעִי מוּבְלָע בֵּינְתַיִים הוּא מוּתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מוּתָּרִין עִמּוֹ. וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה לְשָׁלשׁ חֲצֵירוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. עֵירְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מוּתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מּוּתָּרוֹת עִמָּהּ וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ׃
Traduction
Lorsque la distance permise du nombre de coudées se trouve en partie englobée dans la limite d’une autre personne, les 2 personnes peuvent apporter au milieu leur repas et le manger là, à condition qu’aucun n’entre au domaine du voisin. S’ils sont trois, dont celui du milieu se trouve ainsi en relation avec les 2 autres, il peut se joindre à chacun d’eux, comme eux peuvent venir près de lui; mais les 2 qui occupent les extrêmes ne peuvent pas se réunir. Ce cas, dit R. Simon, ressemble au suivant: si 3 cours sont ouvertes l’une sur l’autre, ainsi que sur la voie publique, et que les 2 extrêmes sont jointes par l’eruv à celle du milieu, il sera permis de transporter de celle-ci dans les 2 autres, ou à l’inverse; mais la relation entre les 2 extrêmes est interdite.
הלכה: פיס'. הָיוּ שְׁנַיִם. מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁלָּזֶה כול'. אַף עַל גַּו דְּרִבִּי חֲנַנָיָה בֶּן אַנְטִיגֳנֹס פְּלִיג עַל רַבָּנִין בָּאַמּוֹת. מוֹדֶה הוּא הָכָא בְּעִיבּוּרֵי עֲייָרוֹת.
Traduction
Quoique R. Hanania b. Antigonos conteste l’avis des autres sages de la Mishna (pour la façon de mesurer les 2000 coudées), il se range à leur avis pour la question de jonction des villes, que l’on mesure par surface carrée (102)Ci-après, (5, 1)..
Pnei Moshe non traduit
אע''ג דר' חנניא בן אנטיגנוס פליג על רבנן. במתני' במדות אמות של אלפים:
מודה הוא הכא בעיבורי עיירות. כדתנן בריש פרק דלקמן שעושין אותה כמין טבלא מרובעת וכו' וזה ד''ה הוא:
רִבִּי חוּנָה אָמַר. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב בְּעָא. גֵּר שֶׁטָּבַל לְאַחַר שֶׁהֵאִיר הַמִּזְרַח. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הָיָה עֵר 29a הָיָה קוֹנֶה לוֹ שְׁבִיתָה. מָה אָמַר כָּא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. נִיִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דָּמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. בֵּירַר לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם חוֹזֵר בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. מִשֶּׁחָשֵׁיכָה חוֹזֵר בּוֹ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה. בֵּרַר לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. לֹא יִכָּנֵס. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. יִכָּנֵס. לֹא עַל הָדָא אָֽמְרָת אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהּ דְּפִירְקָא. מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה. אִיתְאֲמָרַת עֲלֵיהּ. אָמַר רִבִּי בּוּן. מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה שֶׁאִם בֵּרַר לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ׃
Traduction
R. Houna demanda au nom de R. Yohanan b. Jacob: s’il en est ainsi, qu’étant éveillé, l’élection de domicile eût été spontanée, est-ce que le bain de purification du prosélyte pris en retard, lorsque la journée du samedi a déjà commencé, lui procure l’effet rétroactif d’une élection à domicile, de façon à pouvoir rayonner de là à 2000 coudées en tous sens, ou non? Cette question est inutile, fut-il répliqué; cela revient à demander si l’avis de R. Yohanan b. Nouri prévaut; il a déjà été admis plus haut (1, 1), par R. Isaac b. Nahman, au nom de R. Josué b. Levi, que cette opinion est admise comme règle. Si quelqu’un a choisi une direction pendant qu’il faisait encore jour, il va sans dire qu’il peut encore y renoncer avant l’arrivée de la nuit; de même, s’il ne s’est fixé qu’après la chute de la nuit, il pourra aussi changer plus tard (n’ayant rien arrêté lors de l’acquisition de l’eruv au crépuscule); quelle est la règle si, après avoir choisi une direction pendant le jour, il a sanctifié le commencement de la solennité? Peut-il encore changer de voie, ou non? On peut résoudre la question de ce qu’il est dit plus haut (§ 4): selon R. Meir, on ne pourra pas y entrer, par défaut de préparation avant la nuit; selon R. Juda, on pourra y entrer (notre présent cas sera donc aussi soumis à leur discussion). Ceci ne prouverait rien, dit R. Aboun, car la discussion entre R. Meir et R. Juda se rapporte à un autre point, au commencement de ce chapitre, où il est question d’un déplacement involontaire par une attaque d’ennemis, ou par suite d’un égarement d’esprit; puisque R. Juda déclare reconnaître ici que, si l’on a choisi une direction, on ne peut plus la changer (sans contester sur ce point l’avis de l’interlocuteur).
Pnei Moshe non traduit
גר שטבל. בשבת ולאחר שהאיר המזרח:
מאחר שאלו היה ער היה קונה לו שביתה. כלומר מי אמרינן דדמי להא דאמר ר' יוחנן מאחר שאילו היה ער קנה ישן נמי קנה וה''ה בגר דמאחר שאלו טבל קודם השבת היה נקנה לו שביתה ממילא השתא נמי קנה או דילמא לא דמי דבשעת קניית שביתה לאו בר אקנויי הוה דאכתי לא טבל וגר שמל ולא טבל לאו כלום הוא:
מה אמר באומר ר' יוחנן בן נורי. כלומר רב נחמן בר יעקב דמיבעי ליה בגר ומה אמר באומר רבי יוחנן בן נורי גופיה אי פשיטא ליה גוף הדין בישן כר' יוחנן בן נורי וקאמר דנשמעינה מן הדא וכו' כדמייתי לה לעיל בריש פ''ק ואם כן הדין דר' יוחנן בן נורי גופיה פשיטא ליה דהלכתא כוותיה:
בירר לו מבעוד יום. בעלמא קאי שאם בירר לו אחת מן הריחות שיהיה לו תחומו אם מבעוד יום מע''ש בירר לו חוזר הוא מבעוד יום יכול הוא לברור לרוח אחרת ואם משחשיכה חוזר בו משחשיכה מפני שבשעת קניית העירוב לא היה מבורר ויכול הוא לחזור בו:
בירר לו מבעוד יום. ולא חזר בו עד שקידש עליו היים. מאי אם יכול לחזור בו ולברר לרוח אחר או דלמא הואיל ובשעת קניית העירוב לא היה דעתו לרוח אחרת שוב אינו יכול לחזור בו:
נישמעינה מן הדא. דפליגי במתני' דלעיל מי שישב בדרך ועמד וראה והוא סמוך לעיר לא יכנס דברי ר''מ הואיל ולא נתכוין לכך בשעה שקדש עליו היום ורבי יהודה אומר יכנס וה''ה הכא תליא נמי בהך פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה:
אמר רבי בון ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. זה שייך הכא ובספרי הדפוס נתהפכה ונסתרסה הגי'. כלו' ר' בון מקשה עלה היכי מצית אמרת דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ור' יהודה במתני' דלעיל הא רבי יהודה לא סבירא ליה דיכול לחזור בו לעולם. דהא קתני הכא במתני' ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו:
לא על הדא אמרה אלא על רישיה דפרקיה. כלומר דמדחי להא דר' בון דלא על כה''ג דאמרן שייכא נמי הא דר' יהודה דמתני' דאי שייכא על הא דריש פירקא נמי שייכא מי שהוציאוהו וכו' שאין לו אלא ד' אמות ועלה שייכא שפיר נמי פלוגתא דר''א ור' יהודה דמתני' דגוונא דריש פירקין וגוונא דמתני' שוין הן דמבעוד יום אכתי לא אסיק אדעתיה כלל שיהיה לו אותן ד' אמות אבל גוונא דידן דבעלמא מיירי שאם בירר לו איזה מן הרוחות לתחומו וקדש עליו היום ולא חזר בו בהא שייכא פלוגתא דר''מ ור' יהודה דמתני' דלעיל וכדאמרן דאימא לך דבחזרה מאחד מן הרוחות לתחומו ס''ל לר' יהודה נמי דיכול הוא לחזור בו:
Eirouvine
Daf 29b
משנה: מִי שֶׁיָצָא לֵילֵךְ לְעִיר שֶׁמְּעָֽרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵירוֹ הוּא מוּתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵירֵב הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל׃
Traduction
Si quelqu’un est sorti (avant la fête) pour aller dans une ville établir avec elle la jonction symbolique et qu’en route un individu venant de là rapporte l’eruv accompli, il lui sera permis d’y aller le samedi, non aux autres habitants de la ville, selon R. Juda; R. Meir dit: lorsqu’en pouvant placer l’eruv on le néglige, on ressemble à un ânier traînant un chameau (ne pouvant plus ni avance, ni reculer).
Pnei Moshe non traduit
מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. ששלחוהו אנשי עירו להוליך עירובן כדי שיוכלו למחר לילך לעיר שמערבין בה כלומר שיכולין להלך מזו לאותה העיר ע''י עירוב שהיא סמוכה להם ד' אלפים אמה והחזיק הוא בדרך והחזירו חבירו שאמר לו עת חמה היא עת צינה היא וכיוצא בזה ולא הוליך עירובן:
היא מותר לילך. למחר לאותה העיר דמכיון שהחזיק בדרך ונתכוין לקנות שביתה בסוף אלפים אמה קנה דהרי הוא כעני שיכול לומר שביתתי במקום פלוני ואפי' לא עמד שם בשעת קניית עירוב כדפרישית במתני' דלעיל:
וכל בני העיר אסורין. שהרי לא הונח שם עירובן והן לא החזיקו בדרך והלכך אין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעיר שלהן:
ר''מ אומר וכו'. משום דלר''מ מספקא ליה אם דינו כעני הוא הואיל והחזיק בדרך או דילמא מכיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב אין דינו כעני וה''ז חמר גמל שאין לו מעירו אלפים אמה לכל רוח דשמא קנה שביתה בסוף אלפים מעירו במקום שהיה רוצה להוליך העירוב ובסוף אלפים מעירו נמי לא דשמא קנה שביתתו בעירו והלכה כר' יהודה:
משנה: זֶהוּ שֶׁאָֽמְרוּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר. שֵׁלֹּא אָֽמְרוּ מְעָֽרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו׃
Traduction
C’est ainsi que l’on dit: le pauvre pose l’eruv par les pieds (par la marche). Selon R. Meir, il ne s’agit ici que du pauvre; selon R. Juda, il est aussi bien question du pauvre que du riche, car il a été question de pouvoir poser l’eruv avec du pain pour faciliter ce procédé au riche, afin qu’il ne soit pas tenu de le placer en y allant lui-même.
Pnei Moshe non traduit
זהו שאמרו העני מערב ברגליו. כגון זה שבא בדרך והוי כעני שאין עמו פת:
ר''מ אומר אין לנו אלא עני. קסבר ר''מ דעיקר עירוב בפת וקילא הוא דאקילו גבי עני או זה שבא בדרך דהוי כעני שיכול לערב ברגליו ור' יהודה סבר עיקר עירוב ברגל ואחד עני ואחד עשיר שלא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצטרך להטריח ולצאת לערב ברגליו ומערב בפת ע''י שישלח ביד אחר להניח לו והלכה כר' יהודה והכל מודים שהאומר שביתתי במקום פלוני לא מהני אלא א''כ הוא עני שאין מטריחין אותו להניח עירוב בפת או מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והוא רוצה לקנות שביתה במקום פלוני ודוקא אם יש שהות ביום כדי שיכול להגיע לאותו מקום שביתה קודם שתחשך אם היה רץ בכל כחו והיה מקום השביתה מקום מסויים וכן צריך שלא יהיה בינו ובין המקום שביתה כשתחשך יותר מאלפים אמה ואם חסר אחת מאלו לא קנה לו שביתה במקום פלוני ואין לו אלא אלפי' אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה:
משנה: מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תֶּחֱשָׁךְ וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר אוֹמֵר שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו 29b לֹא אָמַר כְּלוּם. שְׁבִיתָתִי בְעִיקָּרוֹ מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִיקָּרוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה וּמֵעִיקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמַּה׃ אִם אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ אֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה וְאָמַר שְׁבִיתָתִי בִמְקוֹמִי זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה לְכָל רוּחַ. עֲגוּלּוֹת דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אַנְטִיגְנוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְרוּבָּעוֹת כְּטַבֻלָא מְרוֹבַּעַת כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִשְׂכָּר אֶת הָזָּוִיוֹת׃
Traduction
Si, pendant que l’on est en route, la nuit survient, et qu’en reconnaissant un arbre ou une haie, on déclare choisir cette place pour résidence shabatique, cette déclaration n’a pas de valeur, n’ayant pas atteint cette place avant la nuit. Mais si quelqu'un dit vouloir se fixer au tronc de cet arbre, il pourra parcourir un espace de 2000 coudées, du point qu’il occupe jusqu’à ladite souche, puis de cette dernière place (prise comme médiale) jusqu’à sa maison, une distance égale de 2000 coudées; de cette façon, il pourra faire un trajet de 4000 coudées à partir de la nuit. S’il ne reconnaît pas de point d’arrêt de loin, ou s’il n’est pas au courant de la loi, et qu’il déclare vouloir séjourner sur place, il a droit à une espace de 2000 coudées dans chaque sens, même en circonférence. Tel est l’avis de R. Hanania b. Antigonos; selon les autres sages, il s’agit de chaque côté en carré, comme d’une surface (tabula) carrée, de façon à profiter des angles qui dépassent le cercle.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך. ולא יהיה לו פנאי לקנות שביתה באותו מקום שהוא רוצה לקנות והיה מכיר שם אילן או גדר והוא יכול להגיע לשם אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקום שעומד:
ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. דמכיון שלא סיים מקום השביתה שלא פי' איזה ד' אמות שתחת האילן לא קנה שם שביתה שאם בא לשבות בתוך ד''א אלו אני אומר שמא בד''א האחרות הוא שקנה שביתה ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה. ודווקא כשיש תחתיו של אילן שמונה אמות או יוחר דלא הוי קניית שביתתו במקום מסויים כלל כדאמרן אבל אם תחתיו של אילן פחות משמונה אמות ונתכוין לשבות תחתיו קנה שהרי אין שם שיעור שני מקומות של שביתה וממה נפשך מקצת מקום שביתתו מסויים הוא:
שביתתי בעיקרו. הואיל וסיים מקום שביתתו קנה ומהלך ממקום רגלו שעומד שם עד מקום עיקרו אלפים ומעיקרו שקנה שם שביתה ועד ביתו אלפים:
נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה. הא קמ''ל בהאי חושבנא יתירא דדוקא שיש ממקום רגליו עד מקום עיקרו של האילן אלפים אמה ולא יותר שאז הוא יכול להלך משחשיכה ד' אלפים אמה אבל אם הוא יותר אינו יכול להגיע משחשיכה למקום שביתתו:
אם אינו מכיר. אילן או גדר או אינו בקי בהלכה ואינו יודע שיועיל לו כשיאמר שביתתי במקום פלוני אם הוא מקום מסויים ויכול להגיע שם משחשיכה:
ואמר שביתתי במקומי. לאו דווקא שיאמר כך שהרי בכל מקום שעומד בשעת קניית שביתה יש לו ממילא אלפים אמה לכל רוח והא דקתני ואמר משום הסיפא דקתני זו שאמרו העני מערב ברגליו ולאשמועינן רבותא אליבא דר''מ שאפי' אמר דוקא עני ולא עשיר:
זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי ר' חנניה בן אנטיגנוס. דקסבר הואיל וסמכינן אלפים אמה של תחום שבת מקרא דומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה וכתיב וזה יהי' לכם פאת נגב ודריש לזה אתה נותן פיאות והיינו זויות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת ורבנן דבעי מרובעות דרשי וזה לריבוי לומר כזה יהיו כל שובתי שבת והלכה כחכמי':
כטבלה מרובעת. משום שאי אפשר לעשות מרובע מכוון בצמצום קתני כטבלה מרובעת כלומר כדרך שבני אדם רגילין לעשות מרובע אע''פ שאינו מרובע בצמצום:
כדי שיהא נשכר את הזויות. ארבע הזויות שבהאלכסון של המרובע העודפת על העיגול שבתוכו:
הלכה: פיס'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה כול'. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תֶּחֱשֶׁךְ כול'. אִם אֵינוֹ מַכִּיר אוֹ אֵינוֹ בַהֲלָכָה כול'. זוֹ הִיא שֶׁאָֽמְרוּ. הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו כול'. רִבִּי מֵאִיר סָבַר. עִיקַּר עֵירוּב בַּכִּבָּר. וְלָמָּה אָֽמְרוּ. בְּרַגְלָיו. לְהָקֵל עַל הֶעָנִי שֶׁאֵין לוֹ כִבָּר. וְרִבִּי יוּדָא אָמַר. עִיקַּר עֵירוּב בְּרַגְלָיו. וְלָמָּה אָֽמְרוּ. בַּכִּבָּר. לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יֵצֵא בְרַגְלָיו.
Traduction
Selon R. Meir le principal acte de la pose de l’eruv consiste à placer la miche, signe plus apparent pour la fixation du séjour que la simple marche; et pourtant ce dernier mode est admis, afin de faciliter l’opération au pauvre, qui n’a pas de miche (103)Facilité applicable au voyageur, qui est aussi dépourvu que le pauvre.. Selon R. Juda au contraire, le déplacement est le meilleur signe pour poser l’eruv (puisque l’on a pris la peine d’aller là), et pourtant l’on a admis aussi la faculté d’y procéder par la pose d’un pain, afin d’accorder au riche la facilité d’y envoyer cet objet, sans y aller d’avance.
Pnei Moshe non traduit
גמ' זה שהוא מכיר מהלך כו'. כלו' זה שאינו מכיר מוסר שביתתו לזה שהוא מכיר ומהלך עמו וסומך עליו וזה שהוא מכיר מהלך עם זה שאינו מכיר היינו שהוא מתכוין לשבות הוא עם חבירו במקום שהוא מכיר:
זו היא שאמרו העני וכו' ומפרש פלוגתייהו ר''מ סבר וכו' כדפרישית במתני':
הלכה: הָיָה אֶחָד מַכִּיר אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר. זֶה שֶׂהוּא מַכִּיר מְהַלֵּךְ עִם זֶהּ שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר. וְזֶהּ שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְהַלֵּךְ עִם זֶה שֶׂהוּא מַכִּיר.
Traduction
Si 2 personnes marchent ensemble, dont l’une reconnaît de loin un objet distinct, et l’autre non, celle-ci se réfère à la première qui, dans sa pensée, fixe la résidence shabatique; et, cheminant de concert, elles y ont droit toutes deux.
אַף עַל גַּו דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. עִיקַּר עֵירוּב בְּרַגְלָיו. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵשֵׁב לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיֹאמַר. תִּקָּנֶה לִי שְׁבִיתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֶלָּא יֵצֵא לוֹ חוּץ (לַשָׂדֶה) [לַתְּחוּם] וְיֹאמַר. תִּקָּנֶה לִי שְׁבִיתָה בְּמָקוֹם הַזֶּה. וּמַמְתִּין שָׁם עַד חָשֵׁיכָה. וְחוֹזֵר וּבָא לְעִירוֹ. וְתַנֵּי כֵן. מַעֲשֶׂה בְּמִשְׁפַּחַת בֵּית מַמָּה וּמִשְׁפַּחַת בֵּית גּוֹרְיוֹן מֵרוּמָה. שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין גְּרוֹגְרוֹת לָעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת. וְהָיוּ עֲנִיֵּי שִׁיחִין יוֹצְאִין וּמְעָֽרְבִין בְּרַגְלֵיהֶן. וּמַמְתִּינִים שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וּלְמָחָר הָיוּ נִכְנָסִין וְאוֹכְלִין שָׁם וְחוֹזְרִין. וְכָל מַה שֶׁהֵן עוֹשִׂין עַל פִּי חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין.
Traduction
R. Juda admet la marche comme principale manière de former l’eruv: c’est qu’il ne suffit pas de rester assis dans sa maison et de déclarer vouloir prendre possession de domicile dans tel endroit éloigné; mais on devra aller jusqu’au bout de la limite, assigner l’endroit, et y rester jusqu’à la nuit avant de rentrer en ville. On a enseigné un fait (104)Tossefta à ce, ch. 3. à l’appui de cet avis: il est arrivé à la famille des Bet-Mama et à celle de b. Gorion, habitants de Rouma (105)C'est peut être Pouma en Galilée (dit R. Neubauer, ib., p. 203), citée par Josèphe., de distribuer des figues sèches aux pauvres pendant les années de disette. A cet effet (pour en bénéficier le samedi), les pauvres de la localité de Sihin (située à 4000 de là), sortaient le vendredi, afin de conquérir l’eruv par la marche; ils restaient à mi-chemin (au point légal de jonction) jusqu’à la nuit, et le lendemain ils entraient en ville, y mangeaient et de là revenaient chez eux le même jour. Or, tout ce qu’ils faisaient n’était pas accompli au hasard, mais selon les règles shabatiques.
Pnei Moshe non traduit
אע''ג דר''י אמר עיקר עירוב ברגליו ובלבד שלא ישב לו בתוך ביתו וכו'. אלא יצא לו חוץ לתחום והרי החזיק בדרך ודינו כמי שבא בדרך וכו' כדפרישית הכל במתני':
ותני כן. בתוספתא סוף פרק שלישי מעשה במשפחת בית ממל וכי' והיו עניי מקום שיחין יוצאין ומערבין ברגליהם וכו' דעני ובא בדרך שוין הן כדפרישית במתני':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source